מי באמת יצר את זה? הפלטפורמה שחושפת כמה מהאמנות ב-AI היא בכלל גנובה

מ-007 ועד אלזה: טכנולוגיה חדשה מראה עד כמה היצירה המלאכותית נשענת על יצירה אנושית

תארו לעצמכם שאתם מבקשים מכלי בינה מלאכותית של גוגל ליצור סרטון על רופא נוסע בזמן שטס בתא טלפון כחול — וקיבלתם דמות שמזכירה להפליא את דוקטור הו.
אותו ניסוי חוזר גם עם הכלים של OpenAI – והתוצאה כמעט זהה.

השאלה היא: האם זה צירוף מקרים, או שחתיכות של תוכן קיים פשוט “נשאבו” לתוך האלגוריתם?

כשיצירתיות פוגשת זכויות יוצרים

בינה מלאכותית גנרטיבית (Generative AI) נועדה לייצר תוכן חדש ומקורי — טקסט, תמונה או וידאו — על בסיס מילים שהמשתמש מזין.
אבל מתברר שהגבול בין “השראה” ל“העתקה” הולך ומיטשטש.

אמנים, סופרים, מוזיקאים ובמאים ברחבי העולם טוענים כי היצירות שלהם שימשו לאימון המודלים – ללא אישור וללא תשלום.
כעת הם דורשים פיצוי, ואף עצירה זמנית של תהליכי האימון עד שיוסדרו כללי המשחק.

חלק מהתאגידים, כמו The Guardian, Condé Nast ו-Financial Times, כבר חתמו על הסכמי רישוי עם OpenAI, אך רוב היוצרים העצמאיים נותרו מחוץ לתמונה.

Vermillio – העין האלקטרונית של זכויות היוצרים

חברת טכנולוגיה אמריקאית בשם Vermillio טוענת שפיתחה דרך למדוד בדיוק כמה מהתוכן שנוצר על ידי בינה מלאכותית מבוסס בפועל על יצירות קיימות המוגנות בזכויות יוצרים.

באמצעות מה שהיא מכנה "טביעת אצבע נוירונית" (Neural Fingerprint), החברה יכולה להשוות בין היצירה המקורית לבין זו שנוצרה על ידי AI – ולחשב אחוז התאמה.

במחקר שנערך עבור The Guardian, Vermillio הזינה לכלים כמו Google Veo3 ו־OpenAI Sora הנחיות ליצירת סרטונים על סמך דמויות מפורסמות.
התוצאות היו מדהימות – ולעיתים מטרידות:

הבדיקות הראו גם התאמות גבוהות במיוחד לתמונות המבוססות על סרטים כמו Jurassic Park ו־Frozen.

מה זה בעצם אומר?

אם האלגוריתם של Google או OpenAI משתמש בנתונים שנלקחו ישירות מיצירות בבעלות BBC או דיסני, מדובר לכאורה בהפרת זכויות יוצרים.
וזו רק ההתחלה.

ענקיות המדיה והאמנות דורשות כיום לא רק פיצוי על השימוש ביצירות שלהן, אלא גם שקיפות מלאה באשר לנתונים שעליהם מאומנים המודלים.
אלא שהחברות שומרות את המידע הזה בסוד – ומסבירות שהמודלים “לומדים” מנתונים ציבוריים בלבד.

"אנחנו יכולים לשתף פעולה – אם רק נעצור לרגע"

קתלין גרייס, סמנכ"לית האסטרטגיה של Vermillio, מסבירה שדווקא שיתוף פעולה יכול להועיל לשני הצדדים:

“אם נבנה מערכת שתאפשר מעקב והוגנות, היוצרים ירוויחו כסף, והחברות יקבלו גישה למידע איכותי יותר. במקום שכל הרווח יישאר אצל חמש חברות AI, תיווצר מערכת אקולוגית עשירה ושקופה יותר.”

בין רישוי לשוד יצירתי

בבריטניה, הממשלה שוקלת לשנות את חוקי זכויות היוצרים כך שיאפשרו לחברות AI להשתמש ביצירות ללא אישור – כל עוד היוצרים לא ביקשו opt-out.
מהלך זה עורר זעם עצום בקרב אמנים, סופרים ובמאים.

הברונית ביבאן קידרון, ממובילות המאבק בפרלמנט הבריטי, אמרה:

“הגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים שהגניבה הזו לא מתרחשת. אם אפילו דוקטור הו וג’יימס בונד לא מוגנים, מה הסיכוי של אמן עצמאי?”

הענקיות מגיבות

גוגל טוענת כי היא אינה מפרה זכויות יוצרים וכי כלי ה-AI שלה פועלים בהתאם למדיניות ברורה שאוסרת שימוש לא מורשה ביצירות מוגנות.
עם זאת, פלטפורמת YouTube, שבבעלות גוגל, מציינת כי היא רשאית להשתמש בתוכן של יוצרים לצורכי שיפור מודלים של בינה מלאכותית – מה שמעורר שאלות אתיות ומשפטיות חדשות.

OpenAI, מנגד, טוענת כי השימוש שלה בנתונים פתוחים עומד במסגרת עקרון ה־Fair Use האמריקאי, המאפשר שימוש ביצירה מוגנת בהקשרים מסוימים כמו מחקר, ביקורת או חינוך.

כשהקו הדק בין השראה להעתקה מיטשטש

מקרה נוסף שהגיע לאחרונה לכותרות הוא הסכם הפיצוי של חברת Anthropic, ששילמה 1.5 מיליארד דולר בתביעה ייצוגית שהגישו סופרים, בטענה שהחברה אימנה את מודלי ה-AI שלה על עותקים פיראטיים של ספרים.
במאגר שאותר בתביעה נמצאו שמות מוכרים כמו דן בראון, קייט מוס, ו-ג’יי. קיי. רולינג.

ממצאים אלה מחזקים את התחושה שהבינה המלאכותית, במקום להיות "יוצרת חדשה", פשוט ניזונה מהעבודה הקיימת של יוצרים אנושיים.

שורה תחתונה

הטכנולוגיה של Vermillio שופכת אור על אחת הסוגיות הרגישות ביותר בעולם ה-AI:
עד כמה היצירות שכולנו מתפעלים מהן באמת מקוריות, ועד כמה הן מבוססות על “גניבה מתוחכמת” של רעיונות, סגנונות ודמויות.

המאבק בין יצירתיות אנושית ליצירתיות מלאכותית רק מתחיל – והשאלה הגדולה היא לא רק מי יכתוב את התוכן הבא, אלא גם מי יקבל עליו קרדיט ותמלוגים.